מהי אמפתיה? איך משתמשים בה? ואיך זה קשור לחינוך ילדים?
אנחנו כל כך אוהבים את הילדים, וכמה קשה לנו לשמוע שלילדים שלנו כואב.
כשהילד שלי נופל, מקבל מכה או נפצע, אני ממש יכולה להרגיש את זה פיזית ולכאוב איתו.
זה נכון עוד יותר כשהוא מקבל "מכה" רגשית…
למשל כשהוא מספר שלא שיתפו אותו היום בגן במשחק, או שהוא אמר משהו בכיתה והמורה התעלמה ממנו, או שהוא לא הוזמן למסיבת יומולדת של אחד החברים.
הכאב הרגשי שלו הוא גדול, ואני כאמא – מרגישה אותו.
כשלילדים שלנו כואב זה מעורר בנו רגשות ממש לא פשוטים, אנחנו רוצים באופן מיידי להפסיק את הכאב. כי עבור ההורה, לראות את הילד שלו פגוע – זה בלתי נסבל. אז אנחנו רוצים לתקן, ומהר את כל שיברונות הלב.
וזה מובן לגמרי.
כשמדובר בכאב פיזי של הילדים (שהוא חיצוני לנו) יש זמן החלמה. בשריטות יום יומיות, וגם בדברים קצת יותר רציניים הכאב הולך ופוחת עם הזמן. ואנו יודעות שאפשר להקל על הכאב, אבל לא לקחת אותו לגמרי. אי אפשר להעלים את הכאב הפיזי רק בדיבורים.
לעומת זאת, כשמדובר בעניינים רגשיים, הכאב פחות מוחצן וברור לנו, ולכן אנחנו הרבה פעמים מנסות "לפתור" את הכאב ולתקן את המצב, כי כאן למילים יש כוח משמעותי יותר.
למשל, אם הילד מספר שצחקו עליו בכיתה, הרבה פעמים ניתן מהר מאוד עצות: "אולי תדבר עם המורה מחר?" או "בפעם הבאה תצחק עליו בחזרה", או שננסה להכניס לפרופורציות ולהקטין "עזוב אותם, הם לא שווים אותך"
בגלל שכל כך קשה לנו כשקשה להם, אז ברור שאנחנו רוצות להפסיק את הכאב.
אבל האמת היא, שזה לא מפסיק אותו בכלל.
כי מה זה בעצם כאב רגשי?
כאב רגשי זה כאב שנובע מרגש. אז כשאנחנו מנסות להפסיק אותו אנחנו בעצם מבקשות מהם להפסיק להרגיש. להפסיק להרגיש דחויים, לא אהובים, פגועים, מאוכזבים.
אבל ברגשות אי אפשר פשוט להפסיק להרגיש משהו. אפילוכשההיגיון אומר אחרת, וגם כשהעצות הן טובות מאוד. הרגשמבחינתי הוא עובדה קיימת במציאות ויש להתייחס אליה.
לכן, ההתמודדות שלנו עם הרגשות היא דווקא הפוכה. כלומר הריפוי הוא בלתת להם נוכחות וביטוי, ולדובב אותם, גם אם מדובר ברגשות הקשים ביותר.
כי רק כשנותנים ביטוי לרגש, הוא יכול באמת להשתחרר ולהעלם. ובו בזמן, לפנות מקום לרגשות אחרים.
אז איך עושים את זה? באמפתיה.
מה זה אומר? לחשוב לכמה רגעים איך מרגישה החוויה שעבר, ולתת תוקף ונוכחות לרגשות שלו.
למשל- אם מספר שצחקו עליו בכיתה, אנחנו נגיד "אוי, זה נשמע ממש לא נעים/ זה ממש מעליב"
אם הוא מספר ששונא את המורה שלא הקשיב לו נגיד "זה נשמע שאתה ממש כועס עליו"
דוגמא קטנה כדי להמחיש למה זה כל כך חשוב:
דמיינו את עצמכם, מגיעים הביתה אחרי יום ארוך וקשוח בעבודה. יום שהתאמצתם ממש להגיע בזמן, והיה פקק ענקי בדרך, שבגללו איחרתם לישיבת בוקר – והבוס נזף בכם מול כולם.
אתם חוזרים הביתה ומשתפים את בן הזוג/ חברה קרובה, במה שהיה, ובתחושות הקשות שלכם.
מה נרצה לשמוע?
האם נרצה לשמוע עצות? כמו "אולי בפעם הבאה כשאת רואה שאת מאחרת, תתקשרי ותעדכני לפני וככה לא יכעסו", או "אולי תצאי מחר חצי שעה קודם?".
האם נרצה לשמוע הקטנה של הרגש? כמו "למי אכפת מהבוס הזה, כולם יודעים שהוא נבזי כזה, מה את מתרגשת".
ככל הנראה ממש לא…
אנו נרצה שיגיבו אלינו באמפתיה, ויגידו לנו "וואי מאמי, זה נשמע ממש מבאס"
כי אז נוכל באמת להתבאס, לכאוב את הרגש, ולשחרר אותו. אחר כך אפשר להציע עזרה או לשאול מה מתאים לך עכשיו.
גם הילדים שלנו זקוקים לנו כשכואב להם, במיוחד רגשית.זקוקים לנו כדי להתמודד איתו ולקבל הכרה ברגש שזה מעורר בהם. ולגעת שאנחנו ההורים שלהם נמצאים שם בכאב יחד איתם,. שאנחנו רואים שקשה להם, שהם מאוכזבים, נעלבים, ועוד קשת רגשות שליליים ותומכים בהם. ברגעים האלה מתרחש השחרור הרגשי והריפוי, וגם נוצרת הקירבה