מאז שהייתי ילדה אני זוכרת את עצמי מתבוננת על מערכות יחסים בין הורים וילדים, בהיותי בת יחידה להורים גרושים, הסתקרנתי מאוד להבין את הדינמיקות השונות במשפחות סביבי, וניסיתי לאפיין מה הופך את מערכת היחסים הזאת למוצלחת ומה מקשה עליה. לאחר השירות הצבאי פניתי ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה, ומשם באופן טבעי המשכתי ללימודי תואר שני בחינוך מיוחד ולהתמחות בלקויות למידה.

כאמא הרגשתי שאני מנסה ליישם הלכה למעשה את כל הידע שלמדתי, ומשתמשת בכל הידע והניסיון החינוכי שלי כמורת שילוב והוראה מתקנת על מנת להיות האמא הכי טובה שיכולתי. 

זה היה קשה, ומתיש, אבל הרגשתי שסך הכל אנחנו בסדר. 

אבל, כשנולד לנו הילד הרביעי, שהיה תינוק היפר רגיש ומאתגר, הבנתי שלמרות כל מה שלמדתי, למרות כל הניסיון אני לא מצליחה להנות מההורות שלי, זה פשוט היה קשה מדי והרגשתי אבודה. 

הסתכלתי סביבי על אמהות ברוכות ילדים, וראיתי שיש כאלה שפשוט כיף להן, והן פורחות. הבנתי שיש משהו שחסר לי, שאני צריכה להבין מהו ולחפש את הדרך שלי, כי להישאר בתחושות האלה זה משהו שאני פשוט לא מוכנה לחיות איתו. מגיע לי, לילדים שלי ולמשפחה שלי יותר.

התחלתי ללמוד, ולעבור הכשרות כאמא ולאחר מכן כמנחת הורים, המשכתי ללמוד באופן עצמאי המון גישות של הדרכות הורים (קורסים, השתלמויות, ספרות והרצאות), ואני ממשיכה ללמוד כל הזמן. 

השינויים במשפחה שלי לא איחרו להגיע. התינוק המתוק שהיה כל כך רגיש ומתוח הפך להיות שליו ורגוע, כל כך רגוע שהיו שואלים אותי הרבה פעמים אם הוא אי פעם בוכה – כי הוא כל הזמן מחייך.

ברגעים האלה, שפתאום הדברים התחברו לי, הבנתי שזאת השליחות שלי וזה מה שנועדתי לעשות בחיים האלו. לחבר מחדש בין הורים לילדים ולעזור להם למצוא את הדרך אחד ללב של השני. פשוט להתאהב בהורות מחדש