בניגוד למתמטיקה המוכרת, הכלל ביחסים בין בני אדם אומר ש1+1=3

למה 3?

האדם, האדם השני, ומערכת היחסים החדשה שנוצרה ביניהם.

ברגע שיש במשפחה יותר מילד אחד, והילדים הופכים לאחים- נוצרת מערכת יחסים חדשה, בניהם.

צד אחד של מערכת היחסים הוא סור מרע- מה לא עושים, איך לא מתנהגים אחד עם השני. וצד שני של המטבע הוא עשה טוב- איך להעמיק ולהעצים את היחסים בין אחים. עכשיו אני רוצה לדבר על איך להרבות ביניהם אחוה ואכפתיות.

הרב דסלר כותב בקונטרס החסד כך:

״יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה"

כלומר, הרבה פעמים אנחנו חושבים שאם אנחנו אוהבים מישהו – אז אנחנו נרצה לתת לו, ואם אנחנו לא אוהבים אותו אז יהיה קשה יותר לתת לו.

לכן, לעיתים נצבט לנו הלב כשאנחנו רואים את אחד מילדנו שומר בקנאות על שקית הקורנפלקס ולא מוכן לחלק לאחיו. למה? כי אנחנו חושבים בטעות שזה מעיד על מידות רעות (קמצן) או על חוסר אהבה בינו לבין אחיו (איך לא אכפת לו שאח שלו בוכה ככה?)

אבל בעצם , אהבה היא לא תנאי מקדים לנתינה

להיפך,

היא פועל יוצא של נתינה

כלומר- פעולת הנתינה היא זו שמגדילה את האהבה

כאשר אנחנו נותנים, האהבה שלנו גדלה (זה נכון אגב בכל מערכת יחסים)

יש בנתינה עיסוק באחר, מחשבה עליו. לרגע אני יוצאת מהנעליים שלי עצמי וחושבת- מה יהיה לאחר טוב, מה מתאים לו, מה הלב שלו אומר. ויש בזה חיבור מחשבתי, רגשי. התוצאה של זה היא בדרך כלל חיבור והתקרבות, שכן במחשבה היה כבר חיבור ועכשיו הוא יוצא אל הפועל במימוש הנתינה.

אז מה אנו צריכים לעשות?

לאפשר לילדים שלנו לתת אחד לשני (ולשלישי ולרביעי…)

לאפשר להם להעניק אחד לשני – ובכך ולהגדיל ביניהם את האהבה

ניתן כמה דוגמאות פשוטות:

אם עד היום אנחנו היינו אלה שמחלקים ממתק או חטיף- מהיום, לא נחלק בעצמנו אלא ניתן להם לחלק. תנו לאח אחד שיחלק את החטיף לאחרים, ובפעם הבאה – שיתחלפו.

כשאחד מהילדים מבקש מאיתנו משהו- אם זה אפשרי, נפנה אותו לאחד האחים שלו שיעזור לו, ואם אפשר להוסיף לכך מחמאה,  זה בכלל נפלא!

"אתה צריך עזרה בשיעורי בית בחשבון? אחותך מעולה בלוח הכפל, תבדוק אם היא יכולה לעזור עם התרגיל הזה, אני בטוחה שהיא תשמח"

כשאנחנו מחוץ לבית – לחשוב גם על מי שלא בא איתנו.

אם אנחנו בסופר, לשאול את אחד האחים- מה לדעתך הוא ישמח שנביא הביתה? איזה פרי היא הכי אוהבת? אולי נביא לה כזה, זה בטח ישמח אותה מאד.

בעיקר לתת, אחד לשני

נתינה היא מושג רחב – והמשמעות שלו יכולה להיות חומרית או מופשטת

אפשר לתת מהממתק, לתת את החתיכה האחרונה של הפיצה

אפשר גם לתת לרכוב בקורקינט החדש שלך

ואפשר גם….

לתת מהזמן שלך, את החיוך שלך, חיבוק או עצה טובה

ואלה אגב, המשמעותיים ביותר לקשר

כשהנתינה אל מול עיננו, ואנו מכניסים אותה לשגרת החיים, האהבה תגבר מאליה

הפוסט לתת מהנשמה ומהלב הופיע לראשונה ב-הילה הבר.

אחד הדברים שבדרך כלל הכי חשובים לנו כהורים הוא – שהילדים שלנו יסתדרו טוב אחד עם השני, לא יריבו, יהיו חברים טובים אחד לשני, יאהבו וישמרו על קשר אמיץ וטוב.

לעיתים, זה באמת המצב. אך לא תמיד…

השאלה היא: איך עלינו לנהוג כהורים על מנת להגיע למצב כזה, ומה לעשות כדי לשפר את האחווה בניהם כשהמצב טעון שיפור?

בשביל זה נחלק את מערכת היחסים לשני חלקים – סור מרע, ועשה טוב. אנחנו רוצים לעצור דינמיקה והתנהגות שפוגעת בקשר ביניהם, ולהעצים ולחזק דינמיקה שתורמת להתפתחות הקשר. הפעם נעסוק בסור מרע- איך עוצרים אותם כשהם בדינמיקה שלילית ורבים ביניהם או מתייחסים בצורה לא יפה.

נקודת המוצא שלנו היא שאחים אוהבים אחד את השני. יש ביניהם רצון עז לקשר כבר מלידה, והם חשובים ומשמעותיים אחד לשני. לא צריך ללמד את זה, זה טבעי, לפעמים צריך לעורר את זה. אבל זה משהו שקיים בהם.

נקודת מוצא נוספת- אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה קרה שם

מערכת היחסים של הילדים היא שלהם, ביניהם. אנחנו רואים וחווים רק חלק ממנה, אבל הם יודעים מה באמת קורה בדינמיקה ביניהם. גם אם אנחנו רואים אותם רבים, ואפילו אם ראינו מי התחיל עם מי- אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם. אולי אתמול אחד מהם הציק אחד לשני, והיום עשה לו איזה פרצוף וזה הוציא אותו מהכלים? אולי לא. אבל מה שבטוח אין לנו את התמונה המלאה.

למה זה חשוב? כי הרבה פעמים אנו מתערבים להם ביחסים וחושבים שאנחנו יודעים מה קורה שם. למשל ברגע ששמענו שמתחיל ויכוח או ברגע שאחד הילדים בא להתלונן בפנינו על כך ש"הוא עשה לי ככה" או "היא אמרה לי ככה", אנחנו מכניסים את עצמנו לאירוע, ומתערבים מתוך מחשבה ברורה שאנחנו ראינו, ויודעים בדיוק מי עשה מה למי.

אז אנחנו לא. אנחנו לא יודעים למה הגיבו כמו שהגיבו, ולמה עשו את מה שעשו, לכן אם אנחנו מתערבים ביניהם צריך לזכור שאין פה מישהו אחד פוגע ומישהו נפגע, יש פה שני (או יותר) ילדים מדהימים שרבים. וכשנברר מה קרה אנחנו ניתן לכל אחד הזדמנות להסביר ולשתף בלי לשפוט ובלי לקחת שום צד. אנחנו לא נכריע לכאן או לכאן אלא נזכור- שאין לנו את כל התמונה המלאה וכן אנחנו יכולים להגיב רק על מה שראינו עכשיו.

אז מה עושים? איך כן להגיב?

הרבה פעמים אנחנו רוצים שהם יפסיקו לריב. אבל באמת כשאנחנו בוחנים לעומק את מה שאנחנו רוצים, נגלה שהרצון האמיתי שלנו, הרצון הגדול יותר שלנו, הוא שתהיה להם מערכת יחסים טובה אחד עם השני. שידעו לפתור דברים בצורה נעימה ולהסתדר ביניהם. בשביל זה צריך להתערב בצורה שמקרבת את הלבבות שלהם. זה אומר שאם הם עושים משהו שהוא אסור, או מסוכן, למשל מרביצים, מקללים, או כל דבר שמבחינתנו אסור בבית. אנחנו נגיב ונגיד- "אצלנו בבית לא מרבצים אפשר להסביר במילים". או "אני שומעת כאן מילים שאנחנו לא אומרים, תמצאו דרך אחרת להגיד שאתם כועסים" אם נראה שהמשחק הופך לזירת קרב אפשר לעצור אותו, ולהסביר שמשחק זה דבר נעים וזה נראה שכבר לא נעים להם לשחק. העיקרון המנחה הוא שנגיד את זה ככלל של הבית, ולא באופן אישי לכל אחד מהם.

דבר שני, אם נראה שהריב דורש התערבות, שמישהו נפגע ושקשה להם- נתערב באופן שוויוני ומקרב. כלומר, נשאל כל אחד מה קרה, נשקף בחזרה (אני מבינה שממש כעסת/אני שומעת שהיה חשוב לך לקבל את המשחק) ונלמד זכות על האח השני "אני בטוחה שאם הוא היה יודע שזה כל כך יעליב אותך הוא לא היה עושה את זה". וכנ"ל לאח השני. אחרי השיח נגיד להם שאנחנו בטוחים שהם ימצאו את הדרך להתנצל ולהשלים ביניהם ונלך משם. בלי לפתוח סטופר ולחכות שהם יתפייסו. תסמכו עליהם, הם רוצים להתקרב אחד לשני , הם אוהבים אחד את השני והם יעשו את זה.

כשהם רבים אנחנו הרבה פעמים נסערים לא רק כי זה מלחיץ, ואנחנו דואגים עליהם שיפגעו ויפגעו. אלא כי לנו ההורים זה גורם לרגשות לא נעימים, תחושות לא טובות, איך יכול להיות שהילדים שלי רבים? ממי הם למדו את זה? מה נהיה כאן בבית? הרגשה שאנחנו עושים משהו לא נכון, כי עובדה- הם רבים.

אבל האמת היא, שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יודעים ויכולים לעשות באותו הרגע. וזה לגיטימי והגיוני שזה מסעיר אותו. אם אתם מרגישים בזמן שהם רבים שאתם מתחילים להילחץ ולכם לא נעים, תדאגו שיהיה לכם נעים. תדאגו לעצור אותם, להפריד ביניהם ולשים גבול שיתאים לכם. ולא, אל תלכו לדבר איתם עכשיו או תנסו לפתור את הדברים ביניהם. חכו שאתם תרגישו טוב יותר. כי כשאנחנו מרגישים לא טוב, כשאנחנו מרגישים שמשהו שעשינו לא עובד, אנחנו עסוקים בכאב שלנו, וזה לא בסיס טוב לשיחה ביניהם שאמורה להיות ממוקדת בלבבות שלהם. תנוחו, תעצרו, וכשתהיו פחות מוצפים שבו לדבר איתם. ככה הם גם יוכלו להקשיב.

הפוסט מי נגד מִי? הופיע לראשונה ב-הילה הבר.

אנחנו כל כך אוהבים את הילדים, וכמה קשה לנו לשמוע שלילדים שלנו כואב.

כשהילד שלי נופל, מקבל מכה או נפצע, אני ממש יכולה להרגיש את זה פיזית ולכאוב איתו. 

זה נכון עוד יותר כשהוא מקבל "מכה" רגשית…

למשל כשהוא מספר שלא שיתפו אותו היום בגן במשחק, או שהוא אמר משהו בכיתה והמורה התעלמה ממנו, או שהוא לא הוזמן למסיבת יומולדת של אחד החברים.

הכאב הרגשי שלו הוא גדול, ואני כאמא – מרגישה אותו.

כשלילדים שלנו כואב זה מעורר בנו רגשות ממש לא פשוטים, אנחנו רוצים באופן מיידי להפסיק את הכאב. כי עבור ההורה, לראות את הילד שלו פגוע – זה בלתי נסבל. אז אנחנו רוצים לתקן, ומהר את כל שיברונות הלב.

וזה מובן לגמרי.

כשמדובר בכאב פיזי של הילדים (שהוא חיצוני לנו) יש זמן החלמה. בשריטות יום יומיות, וגם בדברים קצת יותר רציניים הכאב הולך ופוחת עם הזמן. ואנו יודעות שאפשר להקל על הכאב, אבל לא לקחת אותו לגמרי. אי אפשר להעלים את הכאב הפיזי רק בדיבורים.

לעומת זאת, כשמדובר בעניינים רגשיים, הכאב פחות מוחצן וברור לנו, ולכן אנחנו הרבה פעמים מנסות "לפתור" את הכאב ולתקן את המצב, כי כאן למילים יש כוח משמעותי יותר.

למשל, אם הילד מספר שצחקו עליו בכיתה, הרבה פעמים ניתן מהר מאוד עצות: "אולי תדבר עם המורה מחר?" או "בפעם הבאה תצחק עליו בחזרה", או שננסה להכניס לפרופורציות ולהקטין "עזוב אותם, הם לא שווים אותך"

בגלל שכל כך קשה לנו כשקשה להם, אז ברור שאנחנו רוצות להפסיק את הכאב.

אבל האמת היא, שזה לא מפסיק אותו בכלל. 

כי מה זה בעצם כאב רגשי?

כאב רגשי זה כאב שנובע מרגש. אז כשאנחנו מנסות להפסיק אותו אנחנו בעצם מבקשות מהם להפסיק להרגיש. להפסיק להרגיש דחויים, לא אהובים, פגועים, מאוכזבים.

אבל ברגשות אי אפשר פשוט להפסיק להרגיש משהו. אפילוכשההיגיון אומר אחרת, וגם כשהעצות הן טובות מאוד. הרגשמבחינתי הוא עובדה קיימת במציאות ויש להתייחס אליה. 

לכן, ההתמודדות שלנו עם הרגשות היא דווקא הפוכה. כלומר הריפוי הוא בלתת להם נוכחות וביטוי, ולדובב אותם, גם אם מדובר ברגשות הקשים ביותר.

כי רק כשנותנים ביטוי לרגש, הוא יכול באמת להשתחרר ולהעלם. ובו בזמן, לפנות מקום לרגשות אחרים. 

אז איך עושים את זה? באמפתיה. 

מה זה אומר? לחשוב לכמה רגעים איך מרגישה החוויה שעבר, ולתת תוקף ונוכחות לרגשות שלו. 

למשל- אם מספר שצחקו עליו בכיתה, אנחנו נגיד "אוי, זה נשמע ממש לא נעים/ זה ממש מעליב"

אם הוא מספר ששונא את המורה שלא הקשיב לו נגיד "זה נשמע שאתה ממש כועס עליו"

דוגמא קטנה כדי להמחיש למה זה כל כך חשוב:

דמיינו את עצמכם, מגיעים הביתה אחרי יום ארוך וקשוח בעבודה. יום שהתאמצתם ממש להגיע בזמן, והיה פקק ענקי בדרך, שבגללו איחרתם לישיבת בוקר – והבוס נזף בכם מול כולם.

אתם חוזרים הביתה ומשתפים את בן הזוג/ חברה קרובה, במה שהיה, ובתחושות הקשות שלכם. 

מה נרצה לשמוע? 

האם נרצה לשמוע עצות? כמו "אולי בפעם הבאה כשאת רואה שאת מאחרת, תתקשרי ותעדכני לפני וככה לא יכעסו", או "אולי תצאי מחר חצי שעה קודם?".

האם נרצה לשמוע הקטנה של הרגש? כמו "למי אכפת מהבוס הזה, כולם יודעים שהוא נבזי כזה, מה את מתרגשת".

ככל הנראה ממש לא…

אנו נרצה שיגיבו אלינו באמפתיה, ויגידו לנו "וואי מאמי, זה נשמע ממש מבאס" 

כי אז נוכל באמת להתבאס, לכאוב את הרגש, ולשחרר אותו. אחר כך אפשר להציע עזרה או לשאול מה מתאים לך עכשיו.

גם הילדים שלנו זקוקים לנו כשכואב להם, במיוחד רגשית.זקוקים לנו כדי להתמודד איתו ולקבל הכרה ברגש שזה מעורר בהם. ולגעת שאנחנו ההורים שלהם נמצאים שם בכאב יחד איתם,. שאנחנו רואים שקשה להם, שהם מאוכזבים, נעלבים, ועוד קשת רגשות שליליים ותומכים בהם. ברגעים האלה מתרחש השחרור הרגשי והריפוי, וגם נוצרת הקירבה

הפוסט לראות את הכאב הופיע לראשונה ב-הילה הבר.