הילה הבר| הדרכת הורים

מי נגד מי?

תמונה ראשית למאמר מי נגד מי

על מריבות אחים, התערבות הורים, וחיבור הלבבות

אחד הדברים שבדרך כלל הכי חשובים לנו כהורים הוא – שהילדים שלנו יסתדרו טוב אחד עם השני, לא יריבו, יהיו חברים טובים אחד לשני, יאהבו וישמרו על קשר אמיץ וטוב.

לעיתים, זה באמת המצב. אך לא תמיד…

השאלה היא: איך עלינו לנהוג כהורים על מנת להגיע למצב כזה, ומה לעשות כדי לשפר את האחווה בניהם כשהמצב טעון שיפור?

בשביל זה נחלק את מערכת היחסים לשני חלקים – סור מרע, ועשה טוב. אנחנו רוצים לעצור דינמיקה והתנהגות שפוגעת בקשר ביניהם, ולהעצים ולחזק דינמיקה שתורמת להתפתחות הקשר. הפעם נעסוק בסור מרע- איך עוצרים אותם כשהם בדינמיקה שלילית ורבים ביניהם או מתייחסים בצורה לא יפה.

נקודת המוצא שלנו היא שאחים אוהבים אחד את השני. יש ביניהם רצון עז לקשר כבר מלידה, והם חשובים ומשמעותיים אחד לשני. לא צריך ללמד את זה, זה טבעי, לפעמים צריך לעורר את זה. אבל זה משהו שקיים בהם.

נקודת מוצא נוספת- אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה קרה שם

מערכת היחסים של הילדים היא שלהם, ביניהם. אנחנו רואים וחווים רק חלק ממנה, אבל הם יודעים מה באמת קורה בדינמיקה ביניהם. גם אם אנחנו רואים אותם רבים, ואפילו אם ראינו מי התחיל עם מי- אנחנו לא באמת יודעים מה קרה שם. אולי אתמול אחד מהם הציק אחד לשני, והיום עשה לו איזה פרצוף וזה הוציא אותו מהכלים? אולי לא. אבל מה שבטוח אין לנו את התמונה המלאה.

למה זה חשוב? כי הרבה פעמים אנו מתערבים להם ביחסים וחושבים שאנחנו יודעים מה קורה שם. למשל ברגע ששמענו שמתחיל ויכוח או ברגע שאחד הילדים בא להתלונן בפנינו על כך ש"הוא עשה לי ככה" או "היא אמרה לי ככה", אנחנו מכניסים את עצמנו לאירוע, ומתערבים מתוך מחשבה ברורה שאנחנו ראינו, ויודעים בדיוק מי עשה מה למי.

אז אנחנו לא. אנחנו לא יודעים למה הגיבו כמו שהגיבו, ולמה עשו את מה שעשו, לכן אם אנחנו מתערבים ביניהם צריך לזכור שאין פה מישהו אחד פוגע ומישהו נפגע, יש פה שני (או יותר) ילדים מדהימים שרבים. וכשנברר מה קרה אנחנו ניתן לכל אחד הזדמנות להסביר ולשתף בלי לשפוט ובלי לקחת שום צד. אנחנו לא נכריע לכאן או לכאן אלא נזכור- שאין לנו את כל התמונה המלאה וכן אנחנו יכולים להגיב רק על מה שראינו עכשיו.

אז מה עושים? איך כן להגיב?

הרבה פעמים אנחנו רוצים שהם יפסיקו לריב. אבל באמת כשאנחנו בוחנים לעומק את מה שאנחנו רוצים, נגלה שהרצון האמיתי שלנו, הרצון הגדול יותר שלנו, הוא שתהיה להם מערכת יחסים טובה אחד עם השני. שידעו לפתור דברים בצורה נעימה ולהסתדר ביניהם. בשביל זה צריך להתערב בצורה שמקרבת את הלבבות שלהם. זה אומר שאם הם עושים משהו שהוא אסור, או מסוכן, למשל מרביצים, מקללים, או כל דבר שמבחינתנו אסור בבית. אנחנו נגיב ונגיד- "אצלנו בבית לא מרבצים אפשר להסביר במילים". או "אני שומעת כאן מילים שאנחנו לא אומרים, תמצאו דרך אחרת להגיד שאתם כועסים" אם נראה שהמשחק הופך לזירת קרב אפשר לעצור אותו, ולהסביר שמשחק זה דבר נעים וזה נראה שכבר לא נעים להם לשחק. העיקרון המנחה הוא שנגיד את זה ככלל של הבית, ולא באופן אישי לכל אחד מהם.

דבר שני, אם נראה שהריב דורש התערבות, שמישהו נפגע ושקשה להם- נתערב באופן שוויוני ומקרב. כלומר, נשאל כל אחד מה קרה, נשקף בחזרה (אני מבינה שממש כעסת/אני שומעת שהיה חשוב לך לקבל את המשחק) ונלמד זכות על האח השני "אני בטוחה שאם הוא היה יודע שזה כל כך יעליב אותך הוא לא היה עושה את זה". וכנ"ל לאח השני. אחרי השיח נגיד להם שאנחנו בטוחים שהם ימצאו את הדרך להתנצל ולהשלים ביניהם ונלך משם. בלי לפתוח סטופר ולחכות שהם יתפייסו. תסמכו עליהם, הם רוצים להתקרב אחד לשני , הם אוהבים אחד את השני והם יעשו את זה.

כשהם רבים אנחנו הרבה פעמים נסערים לא רק כי זה מלחיץ, ואנחנו דואגים עליהם שיפגעו ויפגעו. אלא כי לנו ההורים זה גורם לרגשות לא נעימים, תחושות לא טובות, איך יכול להיות שהילדים שלי רבים? ממי הם למדו את זה? מה נהיה כאן בבית? הרגשה שאנחנו עושים משהו לא נכון, כי עובדה- הם רבים.

אבל האמת היא, שאנחנו עושים כל מה שאנחנו יודעים ויכולים לעשות באותו הרגע. וזה לגיטימי והגיוני שזה מסעיר אותו. אם אתם מרגישים בזמן שהם רבים שאתם מתחילים להילחץ ולכם לא נעים, תדאגו שיהיה לכם נעים. תדאגו לעצור אותם, להפריד ביניהם ולשים גבול שיתאים לכם. ולא, אל תלכו לדבר איתם עכשיו או תנסו לפתור את הדברים ביניהם. חכו שאתם תרגישו טוב יותר. כי כשאנחנו מרגישים לא טוב, כשאנחנו מרגישים שמשהו שעשינו לא עובד, אנחנו עסוקים בכאב שלנו, וזה לא בסיס טוב לשיחה ביניהם שאמורה להיות ממוקדת בלבבות שלהם. תנוחו, תעצרו, וכשתהיו פחות מוצפים שבו לדבר איתם. ככה הם גם יוכלו להקשיב.

אולי יעניין אותך גם